אייצ'ו מסגנה

עדות מפי אמא של אברראו:

עדות מפי אפריים אלמיו אח של אייצ'ו מסגנה אחותי מסגנה ז"ל הייתה ילדה רביעית מתוך שישה אחים ואחיות.יצאנו מהכפר שלנו באיזור טגריי בשנת 1979 לכיוון סודן, הגענו למחנה הפליטים טואבה. אני הייתי בן 7 בזמן שיצאנו לכיוון ירושלים.לאחר מספר חודשיים שאנו שוהים במחנה הפליטים טואבה כל בני משפחתי חלו למעט מסגנה.מסגנה טיפלה בנו בחריצות, ההורים שלי התאוששו מהמחלה וטיפלו בנו, אחותי הקטנה מסגנה הייתה בת 5, בזמן שכל בני המשפחה התחילו התאושש מהמחלה, מסגנה חלתה ומצבה הידרדר ולא יכלה לאכול ולשתות ולאחר מספר שבועות מצבנו היה קשה מאוד, אני הייתי כולי עור ועצמות, לא יכולתי להרים את עצמי והייתי תשוש ובאפיסת כוחות, אני ואחותי מסגנה שוכבים על הרצפה בלי מזרון, בלי שמיכה אולי איזה סדין דק לבן שתרמו לנו הצלב האדום. אני שומע את המבוגרים מדברים על כך שמצבנו שלי ושל מסגנה לא טוב, ושהם חסרי אונים, אימי נושאת תפילה לבורא עולם ומצבה של אחותי ממשיך להידרדר ברמה שהיא לא מצליחה ללגום אף מעט מים. אבי היה מנסה לתת לה לשתות מים, מרטיב קצת את הצמר גפן וסוחט לתוך פיה, על מנת לראות את תגובתה אם היא בחיים, אחותי מסגנה לא מגיבה לו ואבי אוחז בזרועותיו ומנסה שוב ושוב לטפטף לה מים לפיה וזולגות דמעות מעיניו, ואימי ואחותי הגדולה לא ידעו את נפשן מצער ואני מביט בהם ולא מבין מה קרה. אבא שלי מבקש מאימי שתביא לו סדין לבן בכדי לקחת אותה לבית חולים שדה של הצלב האדום, אני זוכר את אחותי מסגנה היפה, הקטנה שהייתה לי חברת נפש שנקטפה לי מול עיניי. אבי עטף אותה בסדין ולקח אותה החוצה ואני חשבתי שהוא לוקח אותה לבית החולים לטיפול ושהם אמורים לחזור, אך אבא חזר בלעדיה. תמונה זו חרוטה בזיכרוני לעולמים. יהי זכרה ברוך.